INSIDE OUT

אני זוכרת היטב את מבצעי הניקיון הללו.
מוציאים קבוצות תלמידים לנקות את החוף או החורשה, מחלקים להם כפפות ושקיות, אחרי שעתיים השטח מצוחצח, השקיות קשורות בערמה מלאות בכל-טוב-פסולת. אבל אז קורה משהו מדהים: רגע לפני שהתלמידים עולים לאוטובוס בחזרה לבית הספר הם מסירים את הכפפות ופשוט משליכים אותן על הקרקע!

אז הבנו שצריך לעשות אחרת.
הוספנו ידע אשר קדם למבצעי הניקיון,
הוצאנו לסיור מקדים,
דיברנו אל הרגש,
הזכרנו סכנות סביבתיות עולמיות והראו תמונות של צבי ים מתים ובפיהם שקיות פלסטיק.

ועדין, ישראל 2016, השטחים הפתוחים מלוכלכים, חופי הים מלוכלים, תושבים מתלוננים על רחובות מלוכלים- והרשויות? מנקות ומתייאשות (כאן כאן וכאן).

נדמה כיום כי השיח השתנה וקובעי המדיניות בשלטון המקומי והארצי מבינים שהבעיה נעוצה הרחק מאחור. שמישהו שכח או לא ידע איך אפשר לאתר את הגורמים המדויקים אשר יגרמו לאדם -לכל הפחות- לא ללכלך, שלא לדבר על למחזר או חלילה ליזום איזשהי פעילות אקטיבית קטנה בשכונה.

אם פעם שלושת הגורמים המרכזיים אשר ניבאו התנהגות סביבתית היו ידע, רמת השכלה ומודעות לסכנות סביבתיות, היום אנחנו מבינים שהללו אינם מביאים להתנהגות סביבתית: אי אפשר באמצעותם להצביע על קשר ברור בין ידע ועמדות לבין ההתנהגות בפועל.

מה כן?
תיאוריות ומחקרים ישראליים ובינלאומיים מראים כי שייכות למקום (שכונה, ארגון, עיר) הנובעת מקשרים חברתיים וממדיניות חברתית מסייעים לפתח זהות סביבתית- זו אשר מביאה להתנהגות סביבתית.

מאד פשוט.

שייכות. זהות. התנהגות.

אז איך עושים זאת? מתמקדים בגישת הקיימות. לא זו עם שלושת העיגולים סביבה-רווחה-חברה, אלא הקיימות במובן הפרקטי של המושג: הטמעת קיימות בהתאמה לתרבויות ולערכים המגוונים בארגון/עיר/שכונה, תוך שימוש בעקרונות הקיימות הייחודיים לקבוצות השונות בחברה.

ואיך עושים את זה תכל׳ס? סיפרתי בהרצאה, אבל אעלה פוסט אחר בקרוב המפרט דרכים וכלים ישומיים שחקרתי וחשפתי להגברת תחושת השייכות וללקיחת אחריות על סביבת המגורים או במקום העבודה.

בינתיים, מתוך ההרצאה לרשויות פורום ה-15, תמונה של מיני-מוצר אשר חילקתי למשתתפים, דוגמא מצומצת לאחד מהכלים אותם פיתחתי יחד עם שתי שותפות-מומחיות בתחומן, פסיכולוגית ארגונית ומומחית בהטמעת אסטרטגיות לשינוי והעצמה. 7 צעדים פשוטים וכל כך יעילים! קל ליישם ובעיקר – קל להעביר את זה הלאה.